top of page
נירה שניידרמן לפני 4 חודשים אתמול בלילה, הייתי מול מסך הטלוויזיה, כמו כולנו כנראה, בכיתי עם גבי ברבש, עם גיא זוהר, נחנקתי עם שלמה ארצי… ובעיקר הרגשתי תחושת כאב נוראית בלב. כזו שהזכירה לי את הלילה ההוא בארבעה בנובמבר, לא פחות. "כשאני בוכה עליו אני בוכה עליך". בכי לאומי היה לנו אתמול, לאומי אבל מאוד פרטי. כל אחד בכה על האובדן הפרטי שלו, אריק הציף לנו הכול… פצעים שלא הגלידו, זיכרונות שלא ישובו… ישראליות וערכים שכבר מזמן אינם פה. נקודת האור בכל החושך הזה, הייתה השיחה עם הבן שלי. באמצע הלילה, ישבנו לשיחה עמוקה ומרתקת על ערכים, על צניעות, על שורשיות, על ישראליות, על תרבות ה-"מי המלך" ולמה בכלל אנחנו ממליכים מלכים כל כך מהר? הסתכלתי על הילד שלי, הקשבתי לו והבנתי שהגעתי למשהו בחיים האלה. משהו אמיתי. וגם כעת, כשאני כותבת את השורות האלה, ילד שלי אהוב, רציתי שתדע שאני גאה בך. כי בזכותך ילד שלי, דווקא ברגע שמתה לי הישראליות, נולדה לי התקווה.
bottom of page